בלומנפלד נ' אלקטרו קובי בע"מ ואח'

פסק דין

זוהי תביעה לביטול עסקה לרכישת מסך LCD (להלן: "המסך").

העובדות העיקריות הנחוצות להכרעה אינן שנויות במחלוקת. ביום 27.8.09 רכש התובע מנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") את המסך. מסך מן הסוג שנרכש לא היה מוצג בתצוגה בחנות, ועל כן לא יכול היה התובע לבודקו ולהתרשם מאיכות הצפיה בו. התובע רכש את המסך לאחר שסוכם בינו לבין אמל עטילה (להלן: "אמל"), מנהל החנות, כי אם לא יהיה התובע שבע רצון מאיכות המסך, הוא יוחלף על ידי הנתבעת. תמורת המסך שילם התובע סכום של 8,500 ₪, בעשר המחאות, שסכום כל אחת מהן 850 ₪. יצוין כי להסכמה זו הגיעו התובע ואמל עת ביקר התובע בחנות ביום 26.6.09, ואולם בסופו של דבר לא רכש התובע את המסך במועד זה, אלא כעבור כחודשיים.

ביום 23.9.09 פנה התובע לנתבעת, הואיל ולא היה מרוצה מאיכות הצפיה במסך, וביקש להחליפו. תחילה סרבה הנתבעת, בנימוק שחלפו 26 ימים מאז נרכש המסך. לאחר דין ודברים בין הצדדים, שכלל גם חילופי מכתבים, הסכימה הנתבעת שהתובע יחזיר לה את המסך, אולם אז הסתבר, כי האריזה אינה מצויה ברשות התובע. על כן הציעה הנתבעת לתובע להחזיר לה את המסך, ולקבל לידיו את הסכום ששילם בניכוי 25%, ובהמשך אף הציעה להשיב לתובע תמורת המסך ללא האריזה את הסכום ששילם בניכוי 12%, אולם התובע דחה הצעות אלה.

הנושא של החזרת מוצר שלא עקב פגם מוסדר בסעיף 4ג לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן"). ניתן להתנות על הוראות הסעיף אם ההתניה הינה לטובת הצרכן.

בעניננו אין מחלוקת, כי הוסכם בין הצדדים עובר לרכישת המסך, כי אם התובע לא יהא שבע רצון ממנו הוא יוכל להחזירו לנתבעת. התובע טען, כי הזכות שניתנה לו להחזיר את המסך לא נתחמה בפרק זמן מסוים (עמ' 1 שו' 22 לפרוטוקול). ואילו לטענת אמל, התקופה להחזרת המסך הינה "כמובן במסגרת החוק שמחייב אותי, 14 יום" (עמ' 5 שו' 10 לפרוטוקול).

בניגוד לטענתו של אמל, הרי שחוק הגנת הצרכן אינו קובע פרק זמן של 14 ימים להחזרת מוצר מן הסוג בו עסקינן. סעיף 4ג לחוק הגנת הצרכן קובע, כי על עוסק להציג במקום עסקו את מדיניותו לגבי החזרת טובין שלא עקב פגם; וכי אם לא הציג העוסק מדיניות זו, ההנחה הינה, ככלל, שהחזרה כזו אפשרית. שלמה טולדנו, מנהל הרשת, מסר בעדותו, כי תנאי ההחזרה של מוצרים אצל הנתבעת מפורטים בשני שלטים התלויים בחנות (עמ' 4 שו' 31-32 לפרוטוקול). אך עדי הנתבעת לא פרטו מהם תנאי ההחזרה הנקובים בשלטים אלה. ואולם אין צורך להכריע בשאלה, האם בנסיבות הענין היתה לתובע זכות להחזיר את המוצר לאחר 26 ימים אם לאו; שכן, ראשית, הנתבעת עצמה היתה מוכנה למחול על התקופה שחלפה ולקבל את המסך באריזתו; ושנית, סבורה אני כי מן הדין לדחות את התביעה מטעמים אחרים, שיפורטו להלן.

כאמור לעיל, לאחר חילופי דברים בין הצדדים הנתבעת הסכימה לקבל בחזרה את המסך, אולם הסתבר, כי אריזתו אינה נמצאת עוד ברשות התובע. משהוצע לתובע להחזיר את המסך ללא האריזה, תוך הפחתת הסכום שיוחזר לו, סרב.

התובע, בהגינותו, ציין בעדותו: "לגבי האריזה, אכן נכון. אני מבין שזה שלא שמרתי את האריזה זו טעות שלי אולם מדובר באריזה ענקית שלא היה לי מה לעשות איתה" (עמ' 1 שו' 23-24 לפרוטוקול).

שלמה טולדנו הסביר, כי ללא האריזה, לא ניתן למכור את המסך כחדש, אלא רק מתצוגה, ולכן הציע לתובע לקבל ממנו את המסך ולהחזיר לו את הסכום ששילם בניכוי, תחילה של 25%, ובהמשך של 12% בלבד.

אמל מסר בעדותו, כי בשיחתו עם התובע אמר לתובע, כי אם לא יהא שבע רצון מהמסך "הוא יוכל לשים אותו בקרטון ולהחזיר אותו" (עמ' 5 שו' 5-6 לפרוטוקול). ספק רב בעיני אם הדברים אכן נאמרו במילים אלה. ראשית, בין מועד השיחה, 26.6.10, לבין המועד בו ביקש התובע להחזיר את המוצר חלפו כשלושה חודשים, בהם, מן הסתם, היה אמל מעורב בעסקאות רבות. מתקשה אני להאמין, כי מילותיו המדויקות לתובע זכורות היו לו בספטמבר 09, ומקל וחומר במועד העדות. יתירה מכך: אמל חזר על תוכן שיחתו עם התובע מספר פעמים במהלך עדותו, וזו הפעם היחידה בה ציין ביוזמתו את ענין האריזה. בהמשך עדותו, חזר על תוכן השיחה, ומשלא ציין את נושא האריזה, התפרץ טולדנו לדבריו והזכיר את נושא האריזה (עמ' 6 שו' 10-17 לפרוטוקול).

ואולם אף אם לא נאמרו הדברים במפורש בשיחה בין התובע לבין אמל, הרי שלדעתי החזרת המסך באריזתו הינה תנאי שיש לקרוא מכללא להסכם בין הצדדים. ראשית, סעיף 4ג(ב) לחוק הגנת הצרכן קובע:

"ביקש הצרכן להחזיר לעוסק טובין שלא עקב פגם, בהתאם למדיניות החזרת טובין המפורטת במודעה, והעוסק לא פעל בהתאם לאותה מדיניות, רשאי הצרכן להחזירם לעוסק בתוך שבעה ימים מיום שסורב, והעוסק יהיה חייב להשיב לו את מלוא התמורה שקיבל באופן שבו שילם הצרכן, ובלבד שלא חלה הרעה במצב הטובין; לענין זה, פתיחת האריזה כשלעצמה לא תיחשב כהרעה במצב הטובין, אלא אם כן השר, באישור ועדת הכלכלה של הכנסת, קבע אחרת לגבי טובין או סוגי טובין (ההדגשה שלי – מ.צ.)".

מכאן שאף המחוקק הבין את החשיבות שיש להחזרת המוצר באריזתו, וקבע סייג, כי פתיחת האריזה לא תהווה עילה לעוסק, שלא לקבל את המוצר בחזרה. המחוקק סייג קביעתו לפתיחת האריזה, ולא להיעדרה.

שנית, סבורה אני, כי אדם מן הישוב יודע, כי כאשר מוחזר מוצר שלא עקב פגם הוא מוצע למכירה מחדש, וכי לא ניתן למכור מוצר כזה, בודאי כאשר מדובר במסך מן הסוג ובשווי בו עסקינן, כחדש, ללא אריזתו. כאמור לעיל, התובע ציין, כי אי שמירת האריזה הינה "טעות שלו", ואין כל בסיס בדין לציפיתו, כי הנתבעת תישא בעלותה של טעותו.

זאת ועוד: התובע הזמין לעדות שלושה מחבריו, ומעדויותיהם ניתן ללמוד, כי מאז רכישת המסך נעשה בו שימוש על ידי התובע וחברתו, המתגוררת עימו. אפנה בענין זה, כדוגמא, לדבריו של העד חן רוימי בחקירתו הראשית:

"ש. אתה היית אצלי כמה פעמים וראית טלוויזיה במסך?

ת. כן. ראינו כמה פעמים כדורגל וסרטים והיה קשה לראות ... אתמול היה קשה לעקוב אחרי הכדור כי לא ראו אותו (ההדגשה שלי – מ.צ.)" (עמ' 2 שו' 18-20 לפרוטוקול).

משמעות קבלת תביעתו של התובע וביטול העסקה הינה, אם כן, להורות לנתבעת לקבל לידיה מסך שנעשה בו שימוש מזה חודשים, ללא אריזתו, ולהשיב לתובע את מלוא הסכום ששילם. התובע עצמו לא הצביע על בסיס כלשהו בדין לקבלתה של תביעה זו.

אשר על כן אני דוחה את התביעה. התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות משפט בסכום של 300 ₪. הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.